German Neo-Pietism, the Nation and the Jews: Religious Awakening and National Identities Formation, 1815-1861

הספר עוסק בהמשגה הלאומית של היהדות והיהודים על ידי תנועת ״ההתעוררות הדתית״ הגרמנית בשנים 1815-1861. אנשי התנועה הגדירו את היהדות כסינתזה לאומית-דתית, במקביל לאופן בו הגדירו את מהותה של הזהות הלאומית הגרמנית. על מנת לעמוד על התהוות התפיסה הייחודית הזו, הספר מתחיל בראשית דרכה של תנועת ההתעוררות המקורית, הפייטיזם הגרמני, מסוף המאה ה- 17. לפי הטענה המרכזית העולה מהניתוח ההיסטורי-תיאולוגי שבספר, ״ההלאמה״ של היהדות הסתמנה כבר לאחר מלחמת שלושים השנים כחלק מהשקפה מחודשת ביחס לדת ולאמונה בכלל, והתפתחה בהתמדה עד המאה ה- 19. מבחינה זו, ההתנגדות של אנשי התנועה לאמנציפציה במאה ה- 19 לא נבעה בהכרח מאנטישמיות מובהקת, כי אם מהבנה שונה של המזיגה הדתית-לאומית. בהתאם לכך, סברו ״הפייטיסטים״ שהפתרון ההולם ביותר ל״שאלה היהודית״ אינו אמנציפציה, ואף לא המרה המונית, כי אם קיום פוליטי עצמאי של האומה היהודית בפלשתינה.